מעיינה נולדה וגדלה בשנת 1958 בקיבוץ עין השלושה. בת לאלי ושושנה כרסנטי, צברים בני הקיבוץ, ואחות לאלי.סבתא שושנה קראה את השם הייחודי בסיפור שבו שמה של הגיבורה מעיינה, ומשמעו – מעיין האל.
מעיינה חיה ונשמה אומנות מילדות. אימה הייתה ציירת ומורה לאומנות, ואביה עסק בפיסול. לאורך השנים חייה נגעו תמיד ביצירה, ובשנים האחרונות היא עסקה גם בציור, רישום וקרמיקה. אך התחביב העיקרי שלה לאורך השנים היה צילום. היא נהגה לצלם נופים, אנשים, ובעיקר טבע דומם. בצעירותה חלמה מעיינה ללמוד צילום. אך כנהוג בתקופה זו, היא התאימה את עצמה לצורכי הקיבוץ ויצאה ללימודי חינוך גופני, תחום שבו עסקה עד הולדת ביתה הבכורה, אלה.
כשנולדה הבת השנייה, עמית, החליטה המשפחה הקטנה להתחיל חיים חדשים בקיבוץ בארי, שבו חי גם אביה של מעיינה – אלי. עם המעבר לבארי הצטרפה לצוות הגיל הרך והחלה לעסוק בתפקידי ניהול: אחראית על הגיל הרך, אחראית על החינוך הבלתי פורמלי ועוד. בגיל ארבעים יצאה מעיינה ללימודי תואר ראשון ושני במנהל עסקים ועבדה במועצה בשלל תפקידים ארגוניים, בעיקר בתחום החינוך.
מעיינה הייתה אנרגטית ותמיד שאפה ללמוד וליצור. היא אהבה קולנוע תיעודי, ובשנים האחרונות עסקה בכתיבה יוצרת ותכננה להמשיך ללימודי הפקה ובימוי. מסעותיה בעקבות האומנות נעו בין הגלריה לאומנות בקיבוץ ונפרשו על פני מוזיאונים רבים ברחבי בעולם. היא אהבה לחזור שוב ושוב לאותם מקומות כי חשבה ש"בציור טוב צריך להתבונן יותר מפעם אחת".
נח ומעיינה נפגשו בשנת 1975 בקיבוץ קלי"ה. נח הגיע עם הגרעין שלו, ופגש את מעיינה שהצטרפה לשנת שירות. שניהם היו צעירים, יפים, פטפטנים ומלאי חיים, ואש האהבה ניצתה ביניהם כבר בפגישתם הראשונה – שחייה לילית בחוף נעול בים המלח.
כמה חודשים אחר-כך גויסה מעיינה לחיל הקשר והוצבה בירושלים. חרף המרחק, הם המשיכו לטפח את הקשר שמוסד רשמית בקיבוץ עין השלושה באוגוסט 78', בזכות שיחת הטלפון הלילית שבה הודיעה מעיינה לנח שהיא מיצתה את שירותה הצבאי ושהם מתחתנים.
נח ומעיינה אהבו את הרעיון הקיבוצי, וכשעברו לקיבוץ בארי בשנת 1986 הרגישו שמצאו את ביתם, וכינו אותו: "פיסת גן עדן מיוחדת".
נקודת המשען של היחסים ביניהם הייתה אהבתם הגדולה שעזרה להם לחצות גם עליות ומורדות לאורך השנים. ובנוסף הם חלקו ערכים ותחומי עניין משותפים: את אהבתם לספורט – אשר בזכותה הם שחו ורכבו ביחד, אהבת האומנות והתרבות, עולם המוסיקה הקלאסית ושירי ארץ-ישראל, ועולם המלאכות שבו הם נהגו לשלב את כישרונותיהם בתחום הנגרות והציור, וכמעט תמיד למען מישהו אחר – הילדים, הנכדים, גני הילדים ובית הספר בקיבוץ.
בבית החם שלהם בבארי, בשכונת "משמר הגבול" שבה נולד תמיר, הבן השלישי, צמח שבט של חברים בני גילם. בדשא המשותף בלב השכונה התרוצצו ילדים חופשיים ויחפים אשר הרגישו בבית בכל אחד מהבתים בשכונה. נח ומעיינה חלקו ביניהם את עבודות הבית, והחברים שנכנסו זכו להתכבד בעוגת התפוזים האהובה של נח, או בעוגת הגבינה הנהדרת של מעיינה.
אך יותר מכל, הוקדשו חייהם של נח ומעיינה לילדיהם – אלה, עמית ותמיר, ולשבעת נכדיהם האהובים: אמיר, דניאל, עוז, לביא, מעיין, רז ונעמי. סבא נח היה מפעיל, משחק, מעורב, וסבתא מעיינה הקדישה שעות ליצירה, סיפורים ושחייה בבריכת הקיבוץ.
נח תמיד הדגיש בפני הילדים את הערך של המשפחה המלוכדת, ומעיינה שהייתה אישה חזקה שחיה את החיים במלואם, העניקה להם השראה לגדול ולצמוח.
נח ומעיינה היו אנשים חילוניים שחיו חיים מלאי אמונה.
אמונתם התבטאה בכבוד שהם רחשו לבני אדם, וביכולת שלהם לכבד ולראות את הניצוץ האלוהי שבכל אדם.
יהי זכרם ברוך.